פירוק הדמוקרטיה

  (PhD) שלי אוסטרוף

תורגם על-ידי תמי צרי ואלון אלירן, עץבעיר

 חלק 1 – דמוקרטיה: דפוסי החשיבה

 פרק 1

דמוקרטיה וּדפוס החשיבה של ההשתלטות

 

למרות השלכותיהן האכזריות, במובנים רבים, של דמוקרטיות על אנשים ועל הפלנטה, הורגלנו להאמין כי דמוקרטיה היא צורת הממשל האופטימלית, שעל כל המדינות לשאוף אליה.

ניתן להכיר בדמוקרטיה כצורתו המפותחת ביותר של ממשל מודרני. היא נוצרה מתוך כוונה להעניק קול לאנשים, להגן על זכויותיהם וּלהציע שוויון בשם החוק. היא התפתחה תוך התנגדות לצורות ממשל אחרות, כגון מונרכיות, דיקטטורות ואוליגרכיות, שבהן הכוח המוחלט נמצא בִּידי יחידים או בִּידי קבוצה קטנה של אנשים. אבל ההיסטוריה מוכיחה, כי רוב הדמוקרטיות ננגעו באותם מהלכים ממש, של כוח ניצול, דיכוי ושחיתות, הניכרים באותן צורות ממשל אחרות. בעוד שהדמוקרטיה, על-פני השטח, נתנה תוקף חוקי לִזכות הפרט לשוויון, לחופש וּלצדק, הדמוקרטיות ברובן נכשלו בִּשמירת ערכים בסיסיים אלה.

בִּמְאות השנים האחרונות, השתתפו ממשלות שנבחרו באופן דמוקרטי בחלק מהפעולות ההרסניות ביותר כנגד בני-האדם והסביבה. אין אנו יכולים עוד לסמוך על הבטחות המערכת הדמוקרטית להביא לעולם טוב יותר.

הדמוקרטיה נתנה לאנשים קול פוליטי והזדמנות להתנסות בכוח הנלווה אליו. עם זאת, אין די במתן קול וּזכות הצבעה על-מנת להבטיח שאנו משתמשים בהם כדי ליצור עולם צודק וּבריא יותר. בעוד שהדמוקרטיה נוצרה כדי לתקן רבות מהעוולות של מערכות אחרות, בכל-זאת, שורשיה נעוצים בִּדפוס-חשיבה זהה של נפרדות והשתלטות. רק כאשר ננוע אל מעבר לִדפוס-חשיבה זה, נלמד על הקישוריות ההדדית שלנו ונלמד מהחיים עצמם איך לטפח חיים, נוכל לפתח שיטה בריאה של ממשל וּלרפא וּלשנות את עולמנו הפגוע. כדי לנוע אל מעבר לִדפוס-החשיבה של השתלטות, חשוב תחילה להתבונן בו מבחוץ, להעמיד בסימן שאלה את ההנחות שבִיסודו וּלהכיר במגבְּלותיו וּבהשלכותיו.

ניסיוננו עם הדמוקרטיה סיפק לנו הזדמנות להתבונן באופן שבו בחרנו להשתמש בכוח במסגרת היֶררכית. מה שעשינו בדמוקרטיה מעמת אותנו עם השלכותיהן של הבחירות שעשינו ביחד. במובן זה הדמוקרטיה הייתה זרז עצמתי להתפתחות האנושות והממשל.

כעת אנו נוכחים בהשלכות האופן שבו מילאנו את תפקידנו כאזרחים בעלי קול וּבעלי יכולת הצבעה, וּבו יצרנו בִּמשותף את המציאות, שבה אנו חיים כעת. שלא כִּבְדיקטטורות, אין אחר להאשימו. זהו צעד גדול קדימה בתהליך ההתבגרות שלנו.

ההיסטוריה של הדמוקרטיה משתקפת לעתים קרובות בסיפורים על המאבק הכואב בין יכולתנו לאכזריות מצד אחד, לבין היכולת לחמלה מצד שני. בתמונה הכוללת, כמו במערכות אחרות של השתלטות, הדמוקרטיה הובילה להקניית כוח משחית לִקבוצה שלטת על-פני כל הקבוצות האחרות וְלִבני-אדם על פני מינים אחרים והסביבה.

השתלטות: תבנית-פעולה של נפרדות, היֶררכיה וּזכויות-יתר

דפוס-החשיבה של השתלטות בַּחיים מבוסס על הרעיון שהעולם מורכב מֵחלקים נפרדים זה מזה, עם יחסי עליונות וּנחיתות מובנים. מעמד עליון נתפּס כבעל זכות להשתלט על זה שנחשב לנחות ממנוּ -- לתועלתו שלו.

בעוד שהאידאל הדמוקרטי עלה בהתנגדות למערכת שבהּ לאחד או למעטים יש שליטה בַּכּול, אנו עיוורים במידה רבה לאופן שבו דפוס ההשתלטות נמצא בִּיסוד התבנית הדמוקרטית עצמהּ.

תפיסת-העולם הדמוקרטית, הנעוצה בתבנית-החשיבה שבמרכזהּ בני-האדם, חוברת לרעיון שבני האדם עליונים על-פני מינים אחרים והסביבה. היא מעניקה זכויות-יתר לִבני-האדם על-פני מינים אחרים, ומצדיקה ניצול שלהם ושל הסביבה לטובת האדם. דפוס הדיכוי היא, לפיכך, חלק בלתי-נפרד מתבנית-הפעולה, וכאשר יש דיכוי של חלק אחד במערכת על ידי אחר, נוצרים באופן בלתי-נמנע סכסוך וחולי.

המבנה של פירמידת המנהיגות וּבחירת הרוב הם דוגמאות לאופן שבו המערכת הדמוקרטית מעודדת דפוסים של כוח וּזכויות-יתר של מעטים, של חברה מעמדית ושל שלטון האליטה הפיננסית.

בעוד שהדמוקרטיה באה לתת קול שווה לכל האנשים, ההיסטוריה של הדמוקרטיה מראה כי תפישה זוֹ עדיין אינה מיושמת בִמלואה ברוב המדינות.

היֶררכיה היא סימן-ההיכר של רוב החֲבָרות הפטריארכליות. בתרבות המערבית המודרנית ההיֶררכיה לובשת צורות רבות, כגון: בני האדם מעל מינים אחרים, גברים מעל נשים, גזעים, עמים, תרבויות וּקבוצות-זהות שונות מעל לאחרות. בתוך קבוצות אלה יש עוד ועוד פיצולים ושכבות של עליונות, נחיתות, זכות ודיכוי. עם רעיון ההיֶררכיה, למדנו אפילו לראות את המוח כנעלֶה על הגוף ואת ההיגיון כנעלה על סוגי תבונה אחרים. תפישות אלה יוצרות תרבויות המסוכסכות עם עצמן באופן חמור.

רעיון הנפרדות והעליונות מוביל להשקעה בִּזכויות-יתר מעמדיות וּבסמכות של היחיד ושל הקבוצה. הוא מטפח את הרעיון, שצרכיו של אדם מושגים על-חשבון אחרים. מערְכות ממשל המבוססות על זכויות-יתר וניצול מייצרות תרבויות של תחרות אכזרית, שחיתות ואלימות.

הדמוקרטיה, המושרשת בִּדפוס החשיבה של ההפרדה וההשתלטות, השם את האדם במרכז, מקִלּה את השימוש לרעה בכוח. כיום ההימור מסוכן מתמיד. המערכת הפכה לִכלי מתוחכם בִּמיוחד ליישום סדר-יום אכזרי. הדמוקרטיות שותפות לפשע של הובלה וַהֲפצה של מלחמות, עוני, סבל וטרור ברחבי העולם. במסווה של קידום חופש, שוויון וצדק הן משמשות לקידום השתלטות וניצול. המעמד העליון התאגידי חטף את הדמוקרטיה, וּמֵשׁית על המערכת הסתגלנית תרבות של צרכנות וסכסכנות המאיימים על החיים. הדמוקרטיה משמשת להשתלטות על משאבּים אנושיים וּסביבתיים בִּדרכים אלימות כלפי החיים.

דמוקרטיות מתיימרות להציע אתוס שונה מדיקטטורות, בטַעֲנה שהן מתקנות את העוולות של מערכות קודמות. אך בעוד שדפוסי ההשתלטות בדמוקרטיה מוסווים יותר, מהות הסבל וההרס זהה בִּיסודהּ. אפילו המנהיגים הטובים והמוכשרים ביותר מוצאים עצמם חסרי-אונים מול מפלצתיות תאגידית טכנוקרטית וּמעוגנת בחוק, שחלחלה לממשלות ברחבי העולם. כאשר מסתכלים היטב על המסגרת הדמוקרטית -- השפה, העקרונות, המבנה והתהליך, אפשר להבין את החורבן, שאנו עדים לו כיום, כתוצר בלתי-נמנע של המערכת עצמהּ.

בהינתן שהדמוקרטיה בנויה על הנחת-היסוד של שלטון האנושות על החיים, היא אינה יכולה להביא לריפוי שאנו זקוקים לו בִּדחיפות. כשדפוס-החשיבה הרווח הוא של נפרדות, השתלטות וּזכויות-יתר, וּמבנה החברה מבוסס על מעמדות ושלטון הרוב, גם דמוקרטיה ישירה יותר וּמעורבות אזרחית רחבה יותר אינן הפתְרון.

​כפי שאמר איינשטיין... "לא נוּכל לפתור את בעיותינו באותהּ חשיבה שהביאה לִיצירתן."

​דפוס ההשתלטות: משולש הקורבן - רודף - מושיע

בתבנית החשיבה ההיֶררכית, אנשים רואים עצמם כעליונים וְכִראויים לִזכויות-יתר או כִּנחותים ולא ראויים. ההשוואה מובילה בהכרֵחַ לִתחושות של קנאה, בושה, פחד, יהירות, תאוות-בצע ואשמה - שמייצרים עימות ואלימות. המנהיגות נמסרת לבעלי סמכות רשמית הממוקמים גבוה בהיֶררכיה וּמקבלים כוח וּזכויות-יתר.

חשיבה היֶררכית זוֹ מייצרת דפוס של קורבן-רודף-מושיע, וכך אנשים חווים את עצמם וַאֲחרים על פי תפקידים ארכיטיפיים אלה. התוצאה היא מאבק נצחי בתוך המשולש: מי הוא הקורבן 'האמיתי', הרודף 'האמיתי' והמושיע 'האמיתי'.

לעתים קרובות אפשר להבין את הסיפֵּר של המערכות הדמוקרטיות במונְחי הדפוס הפטריארכלי העתיק, סיפֵּר הנועל את התרבות הדמוקרטית בִּשלושת התפקידים המכשילים וההרסניים הללו. דפוס זה קיים ביחסים בין קבוצות זהות שונות, כמו גם ביחס לאלה שבתפקידי הנהגה וסמכות. בעוד שמבחינה טכנית יש בדמוקרטיה קול לכולם, הכוח הפסיכולוגי של קול זה נחוֶה בצורה שונה מאוד בין תפקידים שונים אלה.

הבחירות הדמוקרטיות מַצּיגות כל מועמד כַּ'מושיע האולטימטיבי' של הציבור, המתואר כ'קורבן' של מה שהמועמד השני, המתואר כ'רודף', מייצג. ה'רודף' יכול ללבוש צורות רבות, כגון אידאולוגיה, הממשלה הנוכחית או קבוצת זהות אחרת, כגון אומה, דת או מהגרים, אשר מתוארים כאיום מוחלט על ציבור הבוחרים.

תפקיד המושיע עשוי לספק תחושה של כוח וצדק, אך הוא בודד, פגיע וּמועד לכישלון בלתי-נמנע וּלהאשמות. הוא מעורר ציפיות מכבידות וּתלות אצל מי שרואים עצמם כקורבן. הוא מעורר זעם מצד המתוארים כ'רודפים', שתדמיתם וכוחם מאוימים על-ידי 'המושיע'. מנהיגים רבים שנתפשו כ'מושיעים' נרצחו.

תפקיד הקורבן מלֻווה בִּתחושה עמוקה של חוסר אונים וסבל, אך גם עם תועלת משנית של צדקנות, שקשה לוותר עליה. קבוצות רבות מנסות לצבּור כוח על ידי הצבת עצמן בתפקיד המקופחים.

תפקיד הרודף מלֻווה בִּתחושה של כוח וּזכויות-יתר, אך רק לעתים רחוקות הוא מתקבל באופן מודע. זהו תפקיד, המוטל בדרך-כלל על ה'אחר'. כמובן, תפקידי ה'קורבן' וה'רודף' מתחלפים בהתאם לִנקודת המבט. התנהגות של אדם כלפי 'האחר' כרודף מוצדקת לעתים קרובות על ידי ראיית עצמו כקורבן בתוך מְערבולת מתמידה של אשם וּטראומה.

הדפוס של רודף-קורבן-מושיע האופייני לַחֲבָרות היֶררכיות, יוצרת תרבויות מפולגות, המתודלקות על-ידי פחד וחוסר-אמון באחר. וכך בַּחֲבָרות דמוקרטיות רבות כל-כך אנו רואים מעגלים חוזרים ונשנים של קבוצות שונות, שמשחקות בכיסְאות מוזיקליים בתפקידים שונים אלה, ללא יישוב ממשי של סוגיות מרכזיות או שינוי של הסיפֵּר עצמו.

הפרדוקס הוא, שכל עוד נתבונן במציאות מתוך הנחת-היסוד ההיֶררכית הזאת, הסכסוך לעולם לא ייושב. וכמו במיתולוגיה המונותאיסטית, נמשיך להמתין לנצח למשיח הכול-יכול שיציל אותנו מעצמנו. אין טעם לנסות ולמצוא את התפקידים האלה באדם אחד או בִקבוצה אחת, משום שכולנו מסוגלים לכל התפקידים, ואנו נעים ביניהם לפי ההקשר. הדרך היחידה לצאת מתוך לולאה זוֹ של סבל והרס היא לשנות את הסיפור כולו.