פרק 3

משחק ההצבעה

לפי לארי דיימונד, הדמוקרטיה מושתת על ארבעה יסודות-מפתח:

א)      מערכת פוליטית לִבחירה והחלפה של ממשל, באמצעות בחירות חופשיות והוגנות;

ב)      השתתפות פעילה של העם, כאזרחים, בפוליטיקה וּבחיים האזרחיים;

ג)       הגנה על זכויות-האדם של כל האזרחים;

ד)       שלטון חוק, שבו חוקים וּנְהלים חלים באופן שווה על כל האזרחים.

(ויקיפדיה)

בהרהור על הדמוקרטיות הקיימות לאור יסודות אלה, עולה אי-התאמה בולטת בין מה שמוצהר כדמוקרטיה לבין המציאות. מערכת ההצבעה עצמהּ, אבן-יסוד של הדמוקרטיה, תורמת לאי-התאמה זוֹ.

עריצות הרוב

הצבעה מבוססת על העיקרון של שלטון הרוב. ה"שוויון" שבִזכות ההצבעה מנוטרל מידית על-ידי אי-השוויון שנובע מתוצאת ההצבעה. משמעות הדבר היא שמערכת ההצבעה עצמהּ, אשר נוצרה במטרה לקדם שוויון, למעשה משרישה מערכת אי-שוויונית שבה קולו של הרוב עדיף על קולו של המיעוט.

דפוס זה מכונה "עריצות הרוב". היא מתבססת על הנחת-היסוד צרת-הראייה שהיקף ההצבעה הוא שמצביע מֶה עדיף לכלל, או מה הוגן. במקום לדאוג לִכלל המערכת, גישת הניצחון-הפסד מפלגת את העם וּמתעלמת מנקודות-מבט חיוניות אשר המיעוט מחזיק בהן בשם הכלל. הרעיון של שלטון הרוב מבוסס על הֲלַך-רוח של השתלטות, בידול ועליונות, וּמכחיש את התלות ההדדית בין כלל הפרטים שבמערכת.

במערכת בעלת קשרים הדדיים, העדפת פרט אחד על אחר היא מגוחכת כמו מתן זכות-יתר לאיבר אחד בגוף על-פני אחר. זה כמו להאמין שהחלק הגדול ביותר בגוף הוא זה שיש לדאוג לשלמותו, בעוד שמן הקטנים ניתן להתעלם בבטחה.

כבר היינו עדים לאינספור זוועות אשר קולו של הרוב יכול להכשיר. לאורך ההיסטוריה של האנושות העיקרון "הרוב צודק" לא הוכיח את עצמו בהצלחה מרובה. הלחץ להשיג רוב-קולות בבחירות וּלהעביר חוקים בבית-המחוקקים כדי להכתיב את הדרך תורם לתרבות טפלולית ולרוב גם אכזרית של שחיתות. לא זוֹ בלבד שמערכת כזוֹ תחולל אי-שביעות-רצון ועימותים תמידיים, ההזנחה והדיכוי של מיעוטים יביאו בסופו של דבר לחולי כלל-מערכתי.

דיכוי קולו של המיעוט מהדהד לעתים מזומנות בִּמדינות שבהן שתי מפלגות מרכזיות שולטות במערכת-הבחירות, ואילו המפלגות הקטנות יותר נדחקות לשוליים באמצעות משחקי-כוח מתוחכמים. הדבר יוצר קיטוב במקום ריבוי-קולות, משטח את הגיוון, מנוון את הדיון לרמה של בחירה מלאכותית בין שחור ללבן, וּבַפּועל משתיק את קולות המיעוטים והפְּעילנים, הפועלים מחוץ למסגְרות המקובלות. לא זוֹ בלבד שהתהליך משריש אי-שוויון, הוא אוטם את המערכת בפני מקורות רעננים המטופחים בשולי החברה.

הדרמה של הבחירות

מערכת הבחירות נמכרת לאזרחים כדרך המאפשרת להם להשפיע על הפוליטיקה באופן המיטבי, אך ההפך הוא הנכון. היא מעוצבת בִּמיומנות כדי להעצים את התלות וקוצר-היד של האזרח, תוך מתן שליטה לבעלי השררה. תרמית הבחירות יצרה את האמונה המופרכת שהצבעה בודדת, אחת למספר שנים, באמת מַצּיעה לאזרחים ייצוג אמיתי או השפעה על הממשלה.

הבחירות משתיקות למעשה אותו קול שהן מקנות לכאורה, על-ידי השקטת העם בטקס של הנחת פיסת נְייר בקופסה אחת למספר שנים, טקס משולהב וַחֲסַר משמעות אך משווק היטב. המציאות היא שהדבר מגביל התערבות פעילה של אזרחים בתהליכים אשר משפיעים על חיי היום-יום.

התעשייה של תעמולת הבחירות כולהּ היא מכונה משומנת היטב, וּבאמצעותהּ אנשים פרטיים ותאגידים קונים מועמדים, ומועמדים קונים קולות של אזרחים. סכומים עצומים של כספי מסים וכספי תאגידים מוזרמים לקמפיינים נוצצים. אין זה אלא שוחד. זהו פשע, בִּמיוחד כשחושבים איך אפשר היה להשתמש בִכספים אלו לִצרכים אחרים המועילים באמת לאזרחים. פוליטיקאים בעלי-עניין מתמודדים לעתים קרובות על בְּסיס נושאים צרים להחריד. לרוב, יש להם ידע מוגבל על מגוון הסוגיות שהם עוסקים בהן, ואחריותיות מועטה לאמת ולדרך שיפעלו בהּ בֶּעתיד.

מסְעות הבחירות עשויים בכוונה לרדד נושאים מורכבים לביטויים קליטים עמוסי רִגְשות פחד ותקווה וּלהתניע בריתות פשטניות בנוּסח שמאל כנגד יָמין.. סוגיות מרודדות לססמאות. המתמודדים מרבים להציע הבטחות סוחפות של ישועה, תוך דמוניזציה והמעטה בערכם של יריביהם. תרבות זוֹ של אלימות  מפעילה וּמתדלקת אלימות מקבילה בקרב ציבור התומכים.

המהומה התקשורתית של תעמולת הבחירות והעימותים הציבוריים המעושים והמבוימים שלהּ יוצרים אשליה חזקה של מעורבות פוליטית מצד האזרחים. לאחר תוצְאות הבחירות חלק חוגגים, אחרים מתאבלים, אך לכולנו מוכרים את הרעיון הנאצל ש"העם אמר את דברו", ושכעת עלינו לחיות עם התוצאות אשר נקבּעו "באופן דמוקרטי", לנטוש כל התערבות נוספת ולתת לפוליטיקאים לעשות את העבודה עד לבחירות הבאות. כל המערכת בנויה כדי לשמור על האדם הממוצע עצל, אדיש ושאנן. באופן זה, האליטה הכלכלית חטפה ממשלות והִצליחה ליטול את רוב החירויות, בעוד המצביעים מנמנמים בין בחירות לִבחירות. מערכת ההצבעה אינה יוצרת תרבות של אזרחים פעילים וּמעורבים בתהליכי קבלת החלטות וּפעילנות בונה. במקום זאת היא מטפחת תרבות של תלות קיצונית.

במה שלרוב נראה כתהליך היפנוזה המוני המונע על-ידי תקשורת, אזרחים מעבירים מרצון את הסמכות, כמעט בכל הבט של חייהם לִידי מקבלי החלטות בעלי-עניין אשר כשירותם בנושאים שהם מובילים מועטה או אינה קיימת כלל.

התוצאה כמעט בלתי-נמנעת. האליטה הכלכלית מנצחת, החלשים ביותר סובלים יותר מכול, וּמדינות שלמות הופכות נגועות בהבטחות-שווא, שחיתות, פילוג וערעור. שימוש-לרעה זה בדמוקרטיה יצר תרבות של מנצחים וּמפסידים במשחק תיאטרון טפלולי, וּדפוס זה  מפרקת את היסודות המוסריים, הרגשיים, התבוניים והחומריים של החברה כמכלול.

פרק 4: חֶזְיון החופש, הצדק והשוויון לכול