פרק 4

חֶזְיון החופש, הצדק והשוויון לכול

 

בדמוקרטיות ברחבי העולם, המילים "חירות", "שוויון" ו"צדק" סולפו בשם פוליטיקת הכוח והצמיחה הכלכלית.

בשם השוויון נמכרת לאזרחים זכות-יתר, בשם הצדק -- מלחמות וּשחיתות, וּבשם החירות -- דיכוי. התרמית שהפכה לחלק מתרבות הדמוקרטיה, מחוללת את המאבק הצפוי מראש של אזרחים, הדורשים את הזכויות המובטחות להם על-ידי אותהּ מערכת עצמהּ, אשר מאפשרת את שלילתן השיטתית.

'חופש לַכּול'

באופן פרדוקסלי, לרעיון החירות יש משמעות רק בתוך מערכת של השתלטות ושעבוד.

​חירות אמיתית אינהּ יכולה להתקיים במקום שיש בו דיכוי. כל-עוד בני אדם דבקים בִּדפוס ההשתלטות וּמאמינים בחירותם לשלול את חירותהּ של האדמה ואת זוֹ של מינים אחרים, אותו דפוס של דיכוי יִשָּׁנֶה במערְכות-היחסים שבין האנשים עצמם. חירות אמיתית תתקיים רק כאשר נתקדם אל מעבר לַהֲלַך-הרוח של ההשתלטות, המַצּיב את האדם בלבד במרכז.

מכאן, שכדאי להיזהר מכל מערכת שבה המילה 'חירות' חייבת להתקיים. בטבע, מוקנית חירותו של כל מין לממש את התרומה הייחודית שלו במערכת יחסים מזינה עם הסביבה. הטבע מארגן עצמו בהתאמה לעֶקְרון הבריאות ולא על-פי זכויות מלאכותיות אשר נלקחות או ניתנות על-ידי בעלי-השררה.

במערכת של השתלטות, המילה 'חירות' נוצרת כאנטיתזה להשתלטות, ואז היא מרוּממת וּמנוצלת לרעה בעת וּבעונה אחת. כשהמילה "חופש" מוצמדת למילים כמו "ביטוי", "שוק" או אפילו "לוחם", כִּבמטה-קסם היא מעניקה תוקף למושג הנלווה אליה.

מוחנו שטוף ברעיון המעוות והנרקיסיסטי, שחירות אישית ניתנת להשגה על חשבון חירותם של אחרים. המילה "חירות" נוצלה לרעה כדי להתייחס לחירותם של המיוחסים לשלול את חירותם של אחרים, לרבות את חירותם של מינים אחרים ושל כדור-הארץ עצמו.

כשאנו מפרידים את התועלת האישית שלנו מתועלתו של הכלל,  אנו מפרידים את עצמנו מן השלם, וּבכך מַזּיקים הן לעצמנו והן לִכלל המערכת. האמונה, שקבוצה אחת יכולה לזכות בחירות על חשבון קבוצה אחרת (אנושית או מכל מין אחר), היא כלי-שרת להצדקת זכות-יתר וְלִמכירת ניצול, עימות וּמלחמה.

בשם החופש, אין לנו עוד החופש לנשום אוויר צח, לשתות מים נקיים, לאכול מזון בריא, לבחור את התרופות הטבעיות שלנו ולחיות על האדמה בַּהֲזנה בריאה וַהֲדדית עם הסביבה, כפי שמינים אחרים יודעים לעשות.

אנו מתמודדים עם האלימות והטירוף, הנוצרים כתוצאה מפגיעת ההתקפה חסרת-הרחמים של הפצת מידע שקרי באופן "חוקי" בקרב תרבויות שלמות, במסווה של חופש הביטוי וחופש הבחירה.

 

"חופש הביטוי" סולף לִכדי החופש לשטוף וּלטפלל את מוחותיהם של אחרים בשירות תועלת אישית. הוא אף סולף על-מנת להצדיק את החופש למכור הבטחות-שווא, להשתמש בשפה משפטית כדי לטשטש את האמת, למכור אידאולוגיות כוזבות, ולומר דברים שיכולים להביא לִכדי גרימת נזק והרס לַאֲחרים.

תחת המטרייה של הערך הנאצל-לִכאורה של חופש הביטוי, חברות מפרות את החופש שלנו ליהָנות מנפש וגוף בריאים וּמשגשוג כדור-הארץ.

אין לנו חופש מזיהום-רעש כאשר מסרים טפלוליים משודרים ללא כל קשר לאמת או לאי-הנוחות אשר הם גורמים. אין לנו החירות לטפח את החושים או האינטואיציה שלנו בִּסביבה טבעית בריאה.

יש מעט מאוד חופש בחירה כשמיליארדי דולרים מושקעים בַּפּסיכולוגיה של הפרסום במטרה להערים על הלקוח. לא יכולה להתקיים בחירה אמיתית או חופש מידע, כאשר כלי התקשורת נשלטים על-ידי בעלי עניין פוליטי-כלכלי משלהם. באמצעות פרסומות מפתות, סרטים, משחקי מחשב, אפליקציות ותוכניות ריאליטי, יצרנו מערכת אשר כופה עלינו ללא הרף ּהתנהגות ריקנית וממכרת, סגידה לסגנון חיים נהנתני ואלימות כלפי המודע והתת-מודע שלנו. מידע בריא מצונזר בערמומיות וּמסולף, בעוד שרעיונות וּמוצרים רעילים שולטים בִּזמן-האוויר.

הביטוי "כלכלה חופשית" מוכר אשליה מפתה של תחרות כלכלית בריאה. אולם, למעשה, זוהי מערכת המאפשרת לתאגידים להתפשט וּלחסל עסקים קטנים וכלכלות מקומיות.

תאגידים בינלאומיים מחזיקים בכוח להשפיע על חוקים, אשר בתורם מכשירים את זכויות-היתר האינסופיות שלהם. הם מחזיקים כיום במונופול כמעט על כל ענפי הצרכנות, החל מצרכים בסיסיים כמו מים ועד למוסדות הפיננסיים עצמם.

ארצות-הברית, אשר הִכתירה עצמהּ כמָגינת הדמוקרטיה, יוצאת למלחמות בשם הפצת מתנת ה"חופש" – וּבהּ בעת, ישנם מקומות שבהם נאסר על אזרחיה שלהּ לֶאֱסוף מי גשמים או לגדל מזון בַּחֲצַר ביתם. הפרטיות הולכת וּמופרת, בעוד שכוחות המשטרה נושאים אופי צבאי יותר ויותר ואחראים למקרי אלימות רבים, בִּמיוחד כלפי מיעוטים.

"חירות" הפכה לחירות לנצל לרעה את הכוח שלך על חשבון אנשים אחרים, בעלי חיים והסביבה. יש שפע של דוגמאות לתעשיות שקיבלו היתר לנצל את היסודות הבסיסיים של החיים – אדמה, אוויר, מים ואש וְלגזול את זכויות האזרחים לִבריאותם וּלביטחונם הבסיסיים.

תעשיית המזון המהונדס-גנטית מרעילה את האדמה באופן שיטתי ויוצרות מפגעים בריאותיים בעולם כולו. מדינות סובלות מבצורת חמורה, בעוד שחקלאות בעלי-חיים ותעשיית המים המבוקבקים מנצלות וּמרוקנות מקורות מים ללא הגבלה. לאזרחים יש החופש לרכוש כלי-נשק, אך הם אינם חופשיים מן הזוועות המתרחשות כתוצאה מכך. התעשיות הצבאיות מרוויחות ממכירת מלחמה מסביב לעולם.

בדמוקרטיות רבות, זוגות מאותו מין אינם חופשיים להינשא ונשים אינן חופשיות להחליט לגבי גופן שלהן. במדינות דמוקרטיות מסוימות שבהן דת וּמדינה אינן מופרדות, חוקי דת מגבילים "באופן דמוקרטי" נשים וּמיעוטים שונים. חוקים מגבילים את החופש של אנשים להשתמש בחינם בצמחי-מרפא נגישים מן הטבע, בעוד שחומרים מסוכנים, כגון סיגריות, אלכוהול וּתרופות ממכרות רבות מוגדרים כחוקיים וּמשווקים בִּקנה-מידה רחב.

זהו אבסורד לדבר על חירות דמוקרטית, בעוד שהדמוקרטיה משמשת אמתלה לִפלישה וּבזיזה של מדינות אחרות, להנצחת חברה מעמדית וּלשעבוד והרג של מינים אחרים וּלהרס הסביבה.

כיום אנו עדים להגירה ההמונית של אנשים ממדינות, שנהרסו בִּידי תאוות-הבצע של התעשיות הצבאיות והתעשיות של כריית המשאבּים, אל אותן מדינות המולידות את התאגידים הטפיליים וסוחרות במלחמות ועימותים. ההגירה ההמונית היא עדות מוחשית לחיבור ההדדי היסודי בינינו וּלחוסר האפשרות לייצא הרס למקום אחר וּלהישאר מחוסנים מפני ההשלכות של מעשינו.

'שוויון לכול'

באופן פרדוקסלי, מושג ה'שוויון' מקבל משמעות רק במערכת של אי-שוויון.​

בסגנון אורווליאני קלאסי, רוב הדמוקרטיות הִטמיעו את הרעיון ש"כולם שווים, אך אחדים שווים יותר מאחרים". מאז הולדתהּ של הדמוקרטיה המודרנית, תמיד היו מגזרים (נשים, קבוצות אתניות וּמיעוטים אחרים) אשר נשללו מהם זכויות-אדם בסיסיות, לרבות זכות ההצבעה. מושג השוויון מרוכז לגמרי בִּבני-אדם ואינו מתייחס כלל לשוויון-זכויות למינים אחרים או לכדור-הארץ.

באופן בלתי-עקבי לחלוטין ועם זאת נפוץ עד-מאוד, דמוקרטיות אשר נוסדו על עֶקְרון השוויון מאפשרות למפלגות בעלות מצע מובהק של אי-שוויון להיבחר וּלחוקק חוקים אשר מחדירים אי-שוויון למערכת.

אי-השוויון המובנה הנו ספירלה המחזקת את עצמהּ וּמעניקה לאליטה הקיימת את הכוח לקבל החלטות, אשר בתורן מחזקות את כוחהּ שלהּ. קיימת אפליה בכל הרמות, החל באופן שבו המשטרה מתייחסת לַאֲנשים ממוצאים שונים, וכלה בהזנחה המתמשכת של בעלי הצרכים המיוחדים. בִמדינות מסוימות, מפלגות דתיות קיצוניות, אשר נבחרו "באופן דמוקרטי", מַדּירות לגמרי נשים מייצוג פוליטי וּמגבילות גישה לתקשורת. ברוב הדמוקרטיות, נשים עדיין אינן משתכרות כמו גברים באותן משרות, וּמיעוטים מופלים.

דמוקרטיות אף מַתּירות לקיצוניות וּפשיזם לצוץ וּלשגשג בתוכן. עוד וָעוד מפלגות המוּנעות משנאת-זרים וחמדנות תופסות את מרכז הבמה בדמוקרטיות שונות בכל רחבי העולם. היטלר עצמו עלה לשלטון במסגרת מערכת דמוקרטית. הסתירות ברורות אך נותרות לרוב ללא טיפול.

המושג "שוויון הזדמנויות" הוא לרוב מסך-עשן לדיכוי הגיוון. הוא ממסך על אי-השוויון הממוסד המאפשר לבעלי הכוח להמשיך וּלהחזיק בו ולעשירים להמשיך וּלהתעשר, בעוד שהעניים נַעֲשים עניים יותר.

השוויון מתערער, כאשר תקשורת המוּנעת על-ידי בעלי-הכוח קובעת תבנית למוערך יותר ולמוערך פחות. התקשורת מוצפת בִתמונות חד-מְמדיות של יופי והצלחה, אשר מבטיחות הזדמנות לאלה המתאימים לתבנית, וּמַדּירה את אלה שאינם. מבנה השכר מכֻוון להעדיף מקצועות מסוימים על אחרים. דבר זה, בתורו, מחזק את הפילוג המעמיק והולך שבין אלה שיש להם לבין אלה שאין להם.

"המשחק" מכור לגמרי. "הניידות החברתית" המהוללת ואפשרות העלייה במעמד החברתי הקיימות בדמוקרטיות הן היוצא מן הכלל ולא הכלל. המציאות היא שעם פערים גדלים והולכים, מעמד-הביניים מצטמצם והולך, ויותר ויותר אנשים מתקשים "לסגור את החודש". בעוד שמעמד הפועלים אנוס לכלות את זמנו בִדליית כספים למחיה, המיוחסים משתמשים בִזכויות-היתר שבִּידיהם, המגולמות בכסף, בִקשרים וּבהשכלה, כדי להעמיק את פער השכר. טיפוח תלות של אזרחים, בִמיוחד של העניים שבהם, מקדמת דפוס אי-שוויוני עמוק, והנָהּ חלק מאסטרטגיית הכוח. ככל שהאזרחים תלותיים יותר, כך יש לממשלה יותר כוח.

הסתירות ברורות להחריד ברם זוכות להתעלמות גסה. בִסתירה לערך השוויון המהולל, חלוקת המעמדות החברתיים-כלכליים בין האליטה הכלכלית, למעמד הביניים, למעמד הפועלים ולעניים הפכה להנחת-יסוד בלתי-מעורערת של הדמוקרטיה.

הדיון הגלוי עוסק במספרים במקום בהנחת-היסוד עצמהּ. דיון על אי-שוויון מוסת לִשאלה של מספרים. בִּזמן שמתפלמסים על תעריף שכר המינימום ועל הסכום המוקצה לקצבאות ממשלתיות, הרעיון של שכר מקסימום אינו נמצא בתודעת הכלל ואינו עולה לדיון. עצם ההנחה, של חלוקת מעמדות כלכליים-חברתיים איננה מוטלת בספק.

​כל חברה אשר מנציחה את הרעיון, שראוי וצודק לחלק את העושר כך שאחדים אוגרים כמות מגוחכת של משאבים בעוד שאחרים חיים בעוני בזוי, הריהי חברה בלתי-צודקת, אי-שוויונית, ולא-בריאה.

חלוקה מעמדית זוֹ הנתמכת בדמוקרטיה הייתה מאז וּמעולם בסיס לכל חברה פאודלית לא-בריאה וגורמת באופן בלתי-נמנע לעימותים וחולי בִּכלל המערכת. העובדה שכך היה תמיד אינהּ מחייבת שכך יהיה תמיד.

הפכנו עיוורים לעובדה שחלוקת הון מעמדית שכזוֹ וחותרת נגד יסודות המוסר האנושי וּבריאותהּ וחיוניותהּ של המערכת כולהּ. זהו דפוס טפילי שמוצץ מהפגיעים וּמכדור-הארץ, מבלי לחדש את אשר נלקח. האמירה שמצב זה אינו בר-קיימא, אין בהּ כדי לתאר את מלוא חומרת המחלה.

"הפער הֶעצום הממשיך לגדול בין עשירים לבין עניים נחשף לאחרונה בדוּחַ אוקספם, המראה ש-62 המיליארדרים העשירים ביותר מחזיקים בהון שווה לָזה שמחזיקה בו כל המחצית הענייה של אוכלוסיית העולם." (לארי אליוט, עורך כלכלה, עיתון דה-גרדיאן, 18 בינואר 2016).

הדמוקרטיה מתהדרת בערכי השוויון, אך יצרה מערכת-הקשרים שבהּ אחוז קטנטן של אנשים מחזיק בכמויות עצומות של משאבּים עולמיים, מיליארדים חיים בעוני, וכל אי-השוויון הזה מובנה באופן חוקי במערכת. לפי הכלכלנית קייט ראוורת', ב-2010 ניתב אליו העשירון העליון בארה"ב 93% מהגידול בהכנסה הלאומית באותהּ שנה. שני שלישים מאוכלוסיית העולם חיים בִּמדינות שבהן אי-השוויון כיום חריף משהיה ב-1980. היכן הוא השוויון במערכת שבהּ שְכר המינימום הוא $8 לשעה, בעוד שמנכ"לים יכולים להרוויח $20,000 לשעה? כסף מייצר עוד כסף בתוך מערכת מטופללת, שבהּ להכנסתו של אדם קשר מועט ביותר לעבודה שהוא עושה בַּפּועל או לִתרומתו לחברה.

 

​כלי-תקשורת בבעלות תאגידים משדרים את האשליה של צמיחה כלכלית בריאה על-ידי שימוש בשפה פשטנית וערמומית של סטיסטיקות, המדגישה משתנים מסוימים תוך-כדי הסתרת האחרים. מושגים כלליים, כגון 'עלייה בתוצרת מקומית גולמית' וּ'צמיחה כלכלית' מסתירים את העובדה, שלמעשה רוב הצמיחה הולכת לכיסם של מעטים, בעוד שהמעמד הבינוני והמעמד הנמוך מוצאים עצמם יותר ויותר בחוב, והמערכת כולהּ ניזוקה וּמדולדלת קשות.

​במערכת זו, של 'שוויון הזדמנויות' כִּבְיכול, הזכות להתעשרות אינהּ עומדת לדיון. במקום זאת, העשירים הופכים לגיבורי-תרבות בהתעלמות מהדרך שבהּ הושג הונם. האפשרות לַחֲלוקת צודקת של הון זה נותרת מחוץ לתחום. ויכוחים בִּדְבר שְכר מינימום ניטשים השכם והערב, אך האפשרות של שכר מקסימום ושל חלוקה מחדש של הון המיליארדרים נותרת מחוץ לשיח הציבורי.

על-פי הארגון הפוליטי “Occupy Democrats”, התחוללו בארה"ב מאז 1978 השינויים הבאים:

  • שכר הלימוד במכללות עלה ב-1,120%;

  • שירותי בריאות התייקרו ב-601%;

  • מזון התייקר ב-244%.

וזאת, בעוד ששכר השתנה באופן הבא:

  • שכר עובד ממוצע עלה בַּ-10% בלבד;

  • שכר מינימום צנח בַּ-5.5%;

  • שכר מנכ"ל ממוצע עלה בִּ-937%.

תאגידים בינלאומיים יוצרים אי-שוויון לא רק בין אנשים, אלא גם בין מדינות. לאזרחים מוכרים את הרעיון שלִמדינתם דרושה השקעת-חוץ כדי ליצור תעסוקה. לא מספרים להם מהו מחירהּ של תעסוקה זוֹ. תאגידים זרים משלמים לרוב שכר מינימום, מעמיקים את אי-השוויון, מדלדלים וּמזהמים את הסביבה ויוצרים בעיות בריאות בקרב המקומיים.

אנו עדים לפוליטיקה וּלמלחמות של 'מדינות מפותחות' וּבמקרים רבים דמוקרטיות, המתחרות זוֹ בָּזוֹ בִּמכירת נשק וּמוצרים אחרים למדינות העניות. "השקעה" בִמדינות עניות יותר משמשת לשון נקייה לניכּוסן וּלדלדולן ממשאבים וּלהגברת הפערים בִקנה-מידה עולמי.

ב-2015 נחשף לעין כול אי-השוויון הכלכלי המובנה שבין מדינות, כאשר יוון (באופן אירוני, מולדתהּ ההיסטורית של הדמוקרטיה) הפכה לקורבן של המערכת הכלכלית המפתה של האיחוד האירופי. הדרמה היוונית שלחה גלים של אי-שקט וחילוקי-דעות בכל רחבי אירופה וּבעולם כולו. היא האירה זַרְקור על האופן שבו המערכת המושחתת לוכדת מטבעהּ אנשים וּמדינות ברשת של הלוואות וריבית. המערכת בנויה להפוך את החלשים ביותר לַעֲבדים השרויים בחוב לכל חייהם. שר הכלכלה היווני קרא לטפלול המרושע, שעושים המוסדות הסוחרים בִספקולציות ומרוויחים מחובות, לא פחות מטרור כלכלי.

'צדק לכול'

באופן פרדוקסלי, מושג הצדק מקבל משמעות רק במערכת של אי-צדק.

המשמעות של הצדק, אבן-יסוד נוספת של עקרונות הדמוקרטיה, סולפה גם היא על-מנת למכור את ביטויי אי-הצדק העצומים, המאפיינים את עולמנו כיום. לרוב, תהליכי חקיקה הם במהותם מאבְקי-כוח יותר מאשר עיסוק ענייני במהות החוק עצמו.

מערכת החוק נחטפה על-ידי בעלי-השררה כדי ליצור חוקים שמעניקים זכויות-יתר למי שבשלטון וּמשעבדים אנשים, בעלי-חיים ואת כדור-הארץ. מערכת החוק, המשווקת בתור מְגינתן המובהקת של זכויות-האדם, הפכה להיות זוֹ שבהּ ניצול מתבצע באופן חוקי.

מערכת החוק היא זרועהּ של הדמוקרטיה, המתוזמרת על-ידי בעלי-השררה על-מנת להפוך אי-צדק לחוקי. בעלי הממון הם אלה היכולים להבטיח, שאנשים מסוימים יגיעו לַעֲמָדות פוליטיות חזקות וּבעלות השפעה במערכת המשפט. רק העשירים יכולים להרשות לעצמם את "מיטב" עורכי-הדין, תשלום הקנסות, מחלוקות הפטנטים וּמגוון המשחקים המשפטיים המתוחכמים במטרה להטמיע את סדר-היום שלהם ואף ליצור חוקים הפועלים לטובתם.

האמירה 'כל מה שעשיתי\עשינו היה על-פי חוק' הפכה להיות המנטרה המרושעת החוזרת ונשנית באופן מעורר בחילה. יחידים, חֲבָרות וּממשלות בכל העולם, המתמודדים עם שערוריות שחיתות המשפיעות על חיי רבים, אוחזים כִלאחר-יד בַאֲמירה זוֹ כאילו הייתה מגן-קסם בלתי-חדיר.

​תגובה טכנית קרה זוֹ למחאות על התנהגות נצלנית בחסות החוק מראה כיצד איבדה "מערכת הצדק" שלנו את המצפון. מה זה אומר על המערכת הדמוקרטית שלנו, כאשר אלה המואשמים בִשחיתות אינם אומרים: "כל מה שעשיתי\עשינו היה מתוך טוב-לב, הגינות וּדאגה לטובת הכלל", -- וּבמקום זאת מצדיקים עצמם באמירה שהתנהגותם הייתה בְּדיוק "על-פי החוק"?

החוק הפך למשחק המעסיק את מוחותיהם של המשפְּטנים המבריקים ביותר בהתנצחויות ערמומיות אלה באלה. 'צדק' רודד לדיון טכני יקר בדבר חוקיות התנהגותו של אדם, בהתאם לחוקים מפוקפקים המקנים לַאֲחדים זכות-יתר על-פני אחרים.

​מערכת הצדק מוכתבת על-ידי חוקי המדינה. החוקים נוצרים בהתאם לקולו של הרוב במקום להיווצר בהתאם למהות שבִּבְסיס החוק, לרווחת כלל המערכת, האנושית והסביבתית, שהחוק משרת לכאורה.

כמובן, המקורבים ביותר לעסקי המשפט מצאו גם דרכים להבטיח שמקצועותיהם יהיו מהמשתלמים ביותר. הם הִצליחו לתמרן את מקצוע המשפט למצב שבו אנשים תלויים יותר ויותר בעורכי דין כמעט בכל הבט של החיים.

פרדוקס כואב הוא שהחוק, על כל הכוח שצבר, עומד כעת לצדו של אי-הצדק שבמערכת הצדק. עולה מכך שקריאת תיגר על אי-צדק הופכת קשה וּמסוכנת יותר ויותר לפרט.

יש שיטות מתוחכמות רבות של עורמה וטפלול בשם הצדק, וּביניהן: מינויים פוליטיים, שדלנות (לוביזם), שוחד, "שמור לי ואשמור לך", סחר בקולות, שפה משפטית, "אותיות קטנות", מחירים מופקעים עבור ייצוג משפטי, בירוקרטיה מפרכת ואולמות-משפט מלאים עד אפס מקום. לעתים מזומנות מצביעים פוליטיקאים על חוקים המנוסחים בִּמעורפל וּבַאֲריכות בכוונה להסתיר את ההשלכות המלאות אשר על כף המאזניים.

כדי להשתמש בטכנולוגיה ושירותים חברתיים בסיסיים, האדם הממוצע נדרש לשקר, כמעט על בסיס יומיומי כשהוא/היא חותמ/ת שקרא/ה והבינ/ה את האותיות הקטנות האינסופיות הכתובות בשפה משפטית מפותלת.

ובעוד שמערכת החוק נמצאת יותר ויותר בבעלותם וּבִשליטתם של העשירים לטובת העשירים, כוחות הביטחון אשר נוצרו כדי להגן על אנשים מפני ניצול, כופות אותו עליהם וּבנוסף, משתיקים כל מידע או פעילות הנוגדים את סדר-היום הכלכלי והפוליטי. לצד המשטרה והצבא, המערכת המשפטית היא שמקבעת סדר-יום זה.

העיוות של מערכת המשפט מתבטא גם בתוצְאות ההפרטה של בתי-הסוהר כַּעֲסקים למטְרות רווח. ארה"ב היא המדינה המובילה בעולם בשיעור הכליאה; בעוד שהיא מונה כ-4.4% מאוכלוסיית העולם, היא משכנת כ-22% מכלל האסירים בעולם. (ויקיפדיה)

באשר החוקים המגבילים מדינות נקבּעים יותר ויותר על-פי מדיניות-חוץ והסכמים בינלאומיים, צדק נעשֶה קשור פחות לִזכויות-אזרח מאשר לאינטרסים של המושכים בחוטים. קולם של אזרחי המדינה זניח באשר לִמדיניות בנושאי בריאות, סדיקה הידראולית (fracking) או כל חוק אחר שנוגע למכלול חייהם.

אם מערכת המשפט שלנו אינהּ מְגינה מפני ניצול של אנשים, חיות ושל כדור-הארץ ואף מעודדת אותו, אזי מערכת זוֹ כפי שהיא כעת אינהּ ראויה להיחשב כמבנה חברתי לגיטימי.

כפי שאומר כריס הג'ס (Chris Hedges): "אנו חיים כעת באומה שבהּ רופאים הורסים את הבריאות, עורכי-דין הורסים את הצדק, אוניברסיטאות הורסות את הידע, ממשלות הורסות את החירות, התקשורת הורסת את המידע, דת הורסת ערכים, והבנקים שלנו הורסים את הכלכלה."

עיוות זה של אבני היסוד של הדמוקרטיה – חירות, שוויון, וצדק – מהדהד בִּנבואת ההופי על אחרית "ימי הטיהור".

"אנו נמצאים בתהליך של התרת הקוטבּיות אשר יצרנו בַּהֲבנתנו המוגבלת של העקרונות האוניברסליים. נאמר לי שטוב ייקרא רע, נכון ייחשב כמוטעה, שעושר יהפוך לעוני, ושגברים ונשים ייטו לבחור לחיות בנפרד. ברור כי כעת אנו נמצאים במצב-ביש זה. ההנחיות הנלוות למצב זה ברורות מאוד. עלינו לזהות את הקוטבּיות שבחיינו האישיים וּלהתחיל ביישוב בעיותינו, הן אלו שיצרנו והן אלו שירשנו, מתוך כוונה עמוקה, אימון וסבלנות"

~ ג'ון קימי ~ זקן משבט ההופי

פרק 5: דפוס הניתוק